כתיבה "לעולם ללא גבולות"

שלום רב,
בהמשך לפוסט הקודם שלנו, הפעם אנו רוצות להעלות את נושא האתיקה שברשת. כבלוגריות עם ותק של מספר חודשים אנו מרגישות בשינוי מכתיבת פוסט אחד למשנהו. כשהתבקשנו לבנות בלוג ולהתחיל לכתוב בו, מאוד חששנו לפרטיותנו. מה יקרה אם מישהו שאין אנו חפצות יקרא וידע שזה אנחנו...
נקטנו כל דרך כדי להסוות את זהותנו אפילו את שמותנו הקפדנו להסוות, נזהרנו בלשוננו עד מאוד ובחרנו בנושאים שלא "יגרמו נזק".
דברים מסוימים נשארו ללא שינוי וחלקם השתנו. נתחיל בשינוי- אנו מעיזות כבר לפרסם את שמותנו הפרטיים ללא הסוואה, מרשות לעצמנו לכתוב בנימה אישית יותר וכבר לא פוחדות לפרסם את דברנו. מעניין לנו לקרוא את תגובות חברותנו ולהגיב עליהם, זה מרגיש קצת כמו פגישת חברות אצלנו בבית...
אולם מצד שני, תמיד זוכרות שהדברים ישארו כתובים לנצח חקוקים על לוח האבן המודרני "ברשת". לכן לא נשכח להזהר בלשוננו שלא לפגוע באף אחד, שלא לפרסם משהו שאח"כ נצטער עליו, להקפיד על שפה נקיה וכתיב תקין.
מצאנו עצמנו עוקבות אחר בלוגים מעניינים ואף נתרמות מהכתוב שם. לפעמים אפילו חושבות אם ניתן להשתמש בכלי הזה לתקשורת עם הורי הגן. יתכן שכשנהייה בשלות לכך נעז "לקפוץ למים".
והנה בשבוע האחרון פורסמה בבלוג של התכנית לחינוך בגיל הרך רשימה ובה הכתובות של כל הבלוגים של משתתפות התכנית, פתאום יש ביטוי פומבי לכתובות, מה שאומר אפשרות נוספת לחשיפה...
לנו זה מזכיר את העובדה הידועה שברגע שכתבת בבלוג אין כבר דרך חזרה!
וזה גם המסר שלנו להיום: אל תכתבו משהו שאח"כ אתם עלולים להצטער עליו!!!
מאיתנו: דפנה וגתית הגננות

כתיבה אישית/ ציבורית

בפוסט הנוכחי החלטנו לכתוב בעקבות קריאת מאמרו של ג'יי הורוויץ "והוא לבדו לומד כאן". קריאת המאמר פתחה לנו אפיק מחשבתי חדש לגבי נושא כתיבה אישית בבלוג. במאמר מתייחס הורוויץ לקלות שבה ניתן לפרסם את צפונות לב האדם ללא העברתו ב"מסננת ליטוש" של קריאה ביקורתית אשר מעניקה לו הכשר לפרסום. בהמשך הוא מציין שאת התהליך הזה של כתיבה אישית במרחב ציבורי ראוי ללמד בבתי הספר כחלק מכישורי החיים שמסגרת זו אמורה לתת. חלק מתהליך למידה זה הוא היווצרות במת דיון ציבורית אשר מאפשרת דיון פנימי במקביל.
אנו ששייכות לדור הכותבים של פעם, מקפידות היטב על ניסוח ורהיטות דברנו המיועדים לפרסום הן בבלוג האישי והן בפורומים השונים בהם אנו משתתפות. לפי לחיצה על כפתור "פרסם רשומה" נקרא שוב ושוב את תוצרנו ורק אז נאשר את פרסום דברנו. אולם, אנו מודעות הייטב שכבר בדור ילדנו הסטנדרטים שונים, וכשהם כותבים בסביבות המתוקשבות המגוונות, אין הם טורחים לבדוק את הכתוב ומיד שולחים, העיקר להגיב ומהר!
בכלל יש להם "שפה" אחרת המגדירה את תחושותיהם ומחשבותיהם. אכן זהו ביטוי לפער הדורות.
אולם, אם בתי הספר יכירו בקיומה של המדיה הזו וידעו לרתום אותה לקידום תהליכי למידה, אפשר שבזכות הקמת במת דיון ציבורי שבה התלמידים יכתבו ויקראו זה בבלוג של האחר (תהליך אשר יהייה חייב להיות מלווה בתיווך המורה) ישודרג סגנון כתיבתם ולו מן הידיעה שאת אשר כתבו יקרא גם המורה...
ועכשיו..אחרי שבדקנו שהכל כתוב כמו שצריך...נפרסם גם את הרשומה הזו...
להתראות
דפנה וגתית

כיצד מתמודדים עם ל"ג בעומר בגן?

ממשיכים ברצף הבלתי אפשרי של החגים...היום הורדנו את כל הכחול-לבן ומחר מתחילים לדבר על ל"ג בעומר.
אנו מוצאות קושי רב בהעברת נושא החג הזה, כל סיפור גבורתו של בר-כוכבא מוטל בספק, ובכלל מדובר על אחת מהתקופות הקשות בתולדות אבותנו.
אבל בכל זאת...יש להתכונן למדורות ולכן רוב הפעילות בגן תסוב סביב נושא המדורה והאש.
זה הזמן לדבר על המושגים דליק/ זהירות מהאש/ העברת מסרים בתקופה שלפני המצאת אמצעי התקשורת המודרנים.
לפינת הבובות נכניס דגם של מדורה שעשוי מפוליגל ורצועות בדים בצבעי האש,
בפינת הכתיבה נעודד את הילדים להכין רשימות "מה להביא למדורה".
נשנן כללי זהירת מאש וכללי התנהגות ליד המדורה.
אנו מזכירות לכל הגננות המתלבטות: חל איסר על עובדי הוראה להגיע למדורות שמארגנים ההורים, עובד הוראה שמגיע למדורה מקבל עליו את האחריות לכל הנעשה (כולל פציעות, חלילה!!!).
אז, באיחולי "שיעבור בשלום"
דפנה וגתית

נסיון נוסף להכניס קישור לפוסט

חברותינו,

הנה ההמחשה לכך, שבמוחינו חסרים התאים המתאימים לעיסוק באינטרנט והאפליקציות שלו.

אבל לא שאפתניות כמונו תתייאשנה.

דפנה וגתית

להיות גננת: סביבת אינטרנט פתוחה או מותאמת לילדים בגיל הרך?

http://he.shvoong.com/internet-and-technologies/websites/1904484-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98-%D7%91%D7%98%D7%95%D7%97-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%98%D7%95%D7%97%D7%94/

סביבת אינטרנט פתוחה או מותאמת לילדים בגיל הרך?

חברות יקרות מאוד,

כאשר קראנו את המאמר, הרגשנו שההתייחסות לגיל הרך מתאימה גם לנו בכל האמור לגבי אינטרנט. ולמה הכוונה? נמצא כי ילדים מפיקים הרבה יותר ידע ועיניין כאשר הם פועלים בסביבת אינטרנט מותאמת. עוד נמצא כי כאשר הם פעלו באמצעות דפדפן האקפלורר, הם פעלו ללא תיכנון ובדרך של ניסוי וטעיה וברוב הפעמים לא הגיעו לכדי הפקה כלשהי מהאינטרנט. אנחנו נשים בוגרות לכל הדעות שעברו דבר או שניים בתחומים שונים, עדיין מרגישות כי כאשר אנו מחפשות נושא ספציפי באינטרנט, אנו נחשפות למבול עצום של היצע והרבה פעמים מאוד בקלות "טובעות" בתוך ים המידע. על מנת למצוא את מה שאנו מחפשות עלינו להגדיר לעצמינו ביתר דיוק את אשר אנו מחפשות ורק אז, לאט לאט, מצליחות לצוף ולדלות את המידע הרלוונטי. קל וחומר ילדים מול המקור העצום הזה של המידע והמשחקים. לדעתינו ילדים בגיל הרך אינם זקוקים לאינטרנט ככלי תיקשורת, מאחר שחשוב מאוד שיתרגלו את המיומנויות החברתיות שלהם באופן "חי" עם חבריהם פנים מול פנים.

מצורף מאמר שמדבר על אינטרנט וילדים, הסכנות מול החיוב.

http://he.shvoong.com/internet-and-technologies/websites/1904484-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98-%D7%91%D7%98%D7%95%D7%97-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%98%D7%95%D7%97%D7%94/

לא ממש הצלחנו ליישם את הוספת הקישור כראוי...

לעיונכן,
דפנה וגתית

מחיר העצמאות

היי בנות

ראשית אנו מתנצלות על הכתיבה בשמאל זה שוב מחזיר אותנו אל נושא הבורות ונגישות העילגת שלנו אל יישומי הבלוג או אפילו המחשב.

שנית רצינו לשתף אתכן בהרהורינו לגבי דרך הגשת נושאי ימי הזיכרון לשואה ולחללי המלחמות ופעולות האיבה ויום העצמאות המגיע אחרי כל התקופה הקשה הזו.

אנחנו מתחילות עם המצב שלנו היום, עצמאותינו במדינה שלנו. אפשר אפילו להתחיל הכל מתוך דיון על התוכן של ההמנון שלנו.
אחרי שהילדים מבינים שהתקווה והלום להיות עם חופשי בארצו התגשם, אפשר להתחיל לשאול מדוע בכלל התחיל החלום הזה? מה הביא את הרצל להגות את רעיון המדינה.

מצאנו כי דיון מעין זה מרתק את הילדים וגם אותנו. אין שיחה נוקבת וקשה על המוות המתקשר ליום השואה והזיכרון ובאמת יש אופטימיות ותקווה בשיחה מסוג זה

אנו תקווה כי כאשר ילדים אלה יגדלו, באמת יהיה שלום באזור ובעולם. אבל זה מה שאמרו גם הורינו הלא כן?

שלכן,
גתית ודפנה