רשתות חברתיות בהן מצ'וטטים - משוטטים ילדינו הרכים

הורות והורים יקרים,
עדיין בעקבות קריאת מאמרו של ג'יי הורוויץ והוא לבדו לומד כאן, וכתוצאה מהעיסוק בנושא "עולם ללא גבולות" - האתיקה שברשת, עלה בשיחתינו נושא הרשתות החברתיות: facebook או ICQ. שתי הרשתות הללו הן רק דוגמא מתוך מארג שלם של רשתות חברתיות אליהן מצטרפים ילדים כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. החשש הגדול ביות ר שלנו כאימהות נבע ראשית מחוסר הידע שלנו בנושא. לא ידענו איך לבקר או יותר נכון לשמור על ילדינו הרכים מפני הטקסטים הלא מסוננים אליהם הם נחשפים ובנוסף החשש היה לאן הולכים כל הטקסטים שהם, ילדינו כותבים? לאן זה מגיע? מי יכול לעשות בזה שימוש? ואיזה שימוש?
מעבר לצורת הכתיבה הלא מלוטשת, שזוהי בעיה אחת, אותה מציין הורוויץ במאמרו, ישנה הבעיה של האתיקה בכל הקשור בתוכן הנכתב.
לאחר שיח רב משתתפות, שכולן אמהות כמונו, ניתן לסכם כי על בית הספר לקחת על עצמו גם את החלק של לימוד הכתיבה מבחינה טכנית וגם, לא פחות חשוב, ללמד על הסכנות הטמונות בכתיבה החושפנית ופרסום רשומות הכוללות בתוכן פרטים אישיים, אשר פרסומם יכולים להוביל לתוצאות הרות אסון. יחד עם זאת אל להורים למשוך ידם מהאחריות על ילדיהם היושבים שעות מול צג המחשב וצוללים לתוך עולם עצום של ידע אך גם של סכנות.
ההתנסות שעברנו בקורס זה חשפה בפנינו יותר את הקלות בה אדם יכול להחשף מול העולם כולו. אנחנו כמבוגרו וככאלה השייכות לדור החס עלל פרטיותו באמת חששנו מפני החשיפה והתעקבנו לפני כל כתיבת פריט אישי. ההתמודדות עם החשש הזה העלתה את המחשבה עד כמה נמצאים ילינו וילדים אחרים בסיכון מעצם היותם תמימים וחסרי כל חשש. תובנה זו העמיקה את ההבנה שלנו בצורך להיות ערים ולעקוב אחר מעשי ילדינו הרכים.

יישר כוח,
העולם הזה אינו פשוט לתפעול,
דפנה וגתית

כתיבה "לעולם ללא גבולות"

שלום רב,
בהמשך לפוסט הקודם שלנו, הפעם אנו רוצות להעלות את נושא האתיקה שברשת. כבלוגריות עם ותק של מספר חודשים אנו מרגישות בשינוי מכתיבת פוסט אחד למשנהו. כשהתבקשנו לבנות בלוג ולהתחיל לכתוב בו, מאוד חששנו לפרטיותנו. מה יקרה אם מישהו שאין אנו חפצות יקרא וידע שזה אנחנו...
נקטנו כל דרך כדי להסוות את זהותנו אפילו את שמותנו הקפדנו להסוות, נזהרנו בלשוננו עד מאוד ובחרנו בנושאים שלא "יגרמו נזק".
דברים מסוימים נשארו ללא שינוי וחלקם השתנו. נתחיל בשינוי- אנו מעיזות כבר לפרסם את שמותנו הפרטיים ללא הסוואה, מרשות לעצמנו לכתוב בנימה אישית יותר וכבר לא פוחדות לפרסם את דברנו. מעניין לנו לקרוא את תגובות חברותנו ולהגיב עליהם, זה מרגיש קצת כמו פגישת חברות אצלנו בבית...
אולם מצד שני, תמיד זוכרות שהדברים ישארו כתובים לנצח חקוקים על לוח האבן המודרני "ברשת". לכן לא נשכח להזהר בלשוננו שלא לפגוע באף אחד, שלא לפרסם משהו שאח"כ נצטער עליו, להקפיד על שפה נקיה וכתיב תקין.
מצאנו עצמנו עוקבות אחר בלוגים מעניינים ואף נתרמות מהכתוב שם. לפעמים אפילו חושבות אם ניתן להשתמש בכלי הזה לתקשורת עם הורי הגן. יתכן שכשנהייה בשלות לכך נעז "לקפוץ למים".
והנה בשבוע האחרון פורסמה בבלוג של התכנית לחינוך בגיל הרך רשימה ובה הכתובות של כל הבלוגים של משתתפות התכנית, פתאום יש ביטוי פומבי לכתובות, מה שאומר אפשרות נוספת לחשיפה...
לנו זה מזכיר את העובדה הידועה שברגע שכתבת בבלוג אין כבר דרך חזרה!
וזה גם המסר שלנו להיום: אל תכתבו משהו שאח"כ אתם עלולים להצטער עליו!!!
מאיתנו: דפנה וגתית הגננות

כתיבה אישית/ ציבורית

בפוסט הנוכחי החלטנו לכתוב בעקבות קריאת מאמרו של ג'יי הורוויץ "והוא לבדו לומד כאן". קריאת המאמר פתחה לנו אפיק מחשבתי חדש לגבי נושא כתיבה אישית בבלוג. במאמר מתייחס הורוויץ לקלות שבה ניתן לפרסם את צפונות לב האדם ללא העברתו ב"מסננת ליטוש" של קריאה ביקורתית אשר מעניקה לו הכשר לפרסום. בהמשך הוא מציין שאת התהליך הזה של כתיבה אישית במרחב ציבורי ראוי ללמד בבתי הספר כחלק מכישורי החיים שמסגרת זו אמורה לתת. חלק מתהליך למידה זה הוא היווצרות במת דיון ציבורית אשר מאפשרת דיון פנימי במקביל.
אנו ששייכות לדור הכותבים של פעם, מקפידות היטב על ניסוח ורהיטות דברנו המיועדים לפרסום הן בבלוג האישי והן בפורומים השונים בהם אנו משתתפות. לפי לחיצה על כפתור "פרסם רשומה" נקרא שוב ושוב את תוצרנו ורק אז נאשר את פרסום דברנו. אולם, אנו מודעות הייטב שכבר בדור ילדנו הסטנדרטים שונים, וכשהם כותבים בסביבות המתוקשבות המגוונות, אין הם טורחים לבדוק את הכתוב ומיד שולחים, העיקר להגיב ומהר!
בכלל יש להם "שפה" אחרת המגדירה את תחושותיהם ומחשבותיהם. אכן זהו ביטוי לפער הדורות.
אולם, אם בתי הספר יכירו בקיומה של המדיה הזו וידעו לרתום אותה לקידום תהליכי למידה, אפשר שבזכות הקמת במת דיון ציבורי שבה התלמידים יכתבו ויקראו זה בבלוג של האחר (תהליך אשר יהייה חייב להיות מלווה בתיווך המורה) ישודרג סגנון כתיבתם ולו מן הידיעה שאת אשר כתבו יקרא גם המורה...
ועכשיו..אחרי שבדקנו שהכל כתוב כמו שצריך...נפרסם גם את הרשומה הזו...
להתראות
דפנה וגתית